<h1>תשובת הרמ"ה לרבינו אהרן ב"ר משולם מלוניל</h1>
<h2>דף יא:</h2>
ועל ראשית תבואת שאלותי, פנת קושיותי ומלותי, עת הזמיר הגיע, ותור המענה בארצנו קולו השמיע כי האמנם מין אחד סתמא קתני מנא לך לאוקומיה בתבואה בלחוד. ותו מנא לך למידק מקראי דאימריא הוו דעדקין לאו משום דאיתחר ליה אביבא כולי האי ואורחא דעלמא דכי מתחרא תבואה מחמת בצורתא לא משכחין אימריא דוכתא רטיבא למרעא ביה והוו דעדקין, הם הכי נמי איכא למידק גבי פירות האילן. דכיון דאתחר ליה אביב שלתבואה כל שכן דאתחרו להו פירות האילן ובעינן שיהיו פירות האילן מצויין בניסן כדרך אביב לפום טעמיה דרבינו הרב דמפרש טעמיה בפירות האילן הכי. ומאי דקאמר מר טעמא דאם היתה השנה ראויה להתעבר מפני האביב שלא הגיע או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שמעברין בשני רעבון, וקאמר מר טעמא לפי "שהן עיקר סימני העיבור מן התורה", תמיהא לי מאי קסבר. אי קסבר דהאי דמעברין אאביב וגדיים וטלאים מדרבנן בעלמא הוא, סוף סוף תיקשי ליה למר דכשם שמצוה מן התורה לעבר בזמן שהשנה ראויה לעבר כך מצוה שלא לעבר בזמן שאין השנה ראויה לעבר כדי שלא לעקור את המועדות ממקומם, וא"כ היכי קיימי רבנן ומעברין שלא לצורך ועקרי להו לכלהו מועדות מההוא עידנא דקביע להו. וכי תימא התורה נתנה רשות לב"ד לקבוע חדשים ולעבר שנים ולעקור את המועדות ממקומם, אם כן כי חזיא נמי שתא להתעבר מן התורה התורה נתנה רשות לב"ד שלא לעבר בשני רעבון וכיוצא בהן. וכל שכן דמתניתא קתני סתמא אין מעברין את השנה בשני רעבון. וליכא לאפוקי מינה אלא בראיה.
<h2>דף מח:</h2>
ולענין מזוזה דאמרית דצריכה עבוד לשמה ואייתי[ת] ראיה מהא דתנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון וכו' וקא אמינא ואי משום דאמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות הני מילי למידחא מילתא דאתאמרא בהדיא בדוכתי אחריתי אבל לגבי מילתא דלא אתאמרא בהדיא סמכינן אכללא. וקאמר מר באגרתא דידיה דטעאי בה שלש טעיות בסברא דידי ובכפא דחק נגרא לאגמועי חלא בגוה נשרוף חרדלא. ואיברא דמעיקרא כי אמריתה להאי שמעתא אסיקית אדעתאי כל הני קושיי דאקשי מר והוה בדעתאי לאקשויינהו ולתריצינהו מיהו אמינא לא מיבעי ליה לאינש למימר מילי דפשיטן קמי רבנן מפלפלני דגמרא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא דודאי אינהו מסקי אדעתייהו לתרוצינהו שפיר טפי. והשתא דחזינן דצריכא לי מילתא להכי על כרחאי צריכנא לפרושי פשטי כסתמי. מאי דקא דייק מר "מדקאמרינן בגמרא הא לתפרן בגידים ולטמא את הידים זה וזה שוין ולא קא חשיב עבוד לשמה ש"מ לא בעינן עבוד לשמה", לא שמיעא לי. דודאי כי קא נקט הני תרתי בלחוד משום קושיא דספרים נכתבים בכל לשון קא נקיט להו משום דתפירה בגידין וטומאת הידים תרוייהו קדושה דלא שייכא אלא בתר כתיבה נינהו ואמטול הכי קא דייק הא לתפרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין, וא"כ מאחר שמטמאין את הידים היכי קתני שהספרים נכתבים בכל לשון דמשמע דאע"ג דכתיבי בכל לשון קדושתם עליהם לטמא את הידים וה"ה לתפרן בגידים וכו' ורמינהו מקרא שכתבו תרגום וכו' אינו מטמא את הידים עד שיהיה כתוב אשורית על הספר ובדיו ואי ס"ד ספרים נכתבים בכל לשון היאך מטמאין את הידים. ולא מצית למימר דכי איכא למידק ממתניתין דלטמא את הידים זה וזה שוין היכא דכתיבי אשורית בלחוד הוא, דהא ודאי כי קתני שהספרים נכתבים בכל לשון הא קמ"ל דאפילו הכי אית בהו קדושה. דאי לא תימא הכי מאי אהניא לי מילתא גבי ספרים דנכתבים בכל לשון מאחר דלית בהו קדושה. ועוד מאחר דלית בהו קדושה היאך נתנו ליכתב. והרי איתברר לך דלא נקיט גמרא הני תרתי אלא דלא שייכא קדושתייהו אלא לבתר כתיבה וקא דייק ממתני' דאע"ג דנכתבו בכל לשון קדושתם עליהם ומטמאים את הידים ונתפרים בגידים. אבל לענין עבוד לשמה לא מצי למידק הכי משום דהויא קדושה דלא שייכא אלא מקמי כתיבה. דהא בשעת עבוד אכתי לא אכתיבו לא בלשונם ולא בלשון אחרת כי היכי דתימא דאע"ג דנכתבו בכל לשון קדושתם עליהם לעבדם לשמם דהא אכתי לא איכתיבו כלל ועדיין הם ראוים ליכתב בלשונם. והכי נמי מסתברא דכי נקיט גמרא הני תרתי בלחוד משום קושיא דספרים נכתבים בכל לשון הוא דנקיט להו דאי סלקא דעתך משום דליכא אחריני ותו ליכא והא איכא דאין כותבים ספרים תפילין ומזוזות על גבי עור בהמה טמאה וס"ת ותפילין ומזוזות שכתבם גוי יגנזו כתבם מין ישרופו וכלם שכתבם על עור שאינו מעובד או שכתבם שלא לשמם פסולים. אלא ודאי על כרחך שמעת מינה דכי נקיט הני תרתי בלחוד לאו משום דליכא מילי אחרניאתא אלא משום קושיא דספרים נכתבים בכל לשון כדברירנא. ומאי דקשיא ליה למר "ותו היכי מייתית עלה הא דאמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות וכי שנינו במשנתנו כל דאיכא למימר אין למדין מן הכללות", רבותא נקטי דלא מבעיא היכא דקתני אין בין וסוגיין דעלמא דאין בין דוקא הוא אלא כי חשבת ליה להאי אין בין כשאר כללי דאיתמר עלייהו אין למדין מן הכללות הני מילי למדחא מלתא דאיתאמרה בהדיא בדוכתא אחריתי אבל לגבי מלתא דלא אתאמרא בהדיא סמכינן אכללא. ותו דכי מעיינת בה שפיר לא שנא לישנא דכל ולא שנא לישנא דאין בין תרוייהו לישנא דכללא נינהו מיהו לישנא דאין בין דייק טפי למילף מיניה. ומאי דקאמר מר "והוה לך לטעמך למקשי והא אין בין קתני" למימרא דליכא מידי אחרינא, אי הוה אמינא הכי הוה איכא לאקשויי עילאי כדאקשי מר ותו ליכא והא איכא כל הני דטרח מר ואייתי אלמא איכא מילי אחרניאתא לבר מההיא דאפיק במתני', השתא דאמרי טעמא משום דלא מפקינן מכללא אלא מאי דאפיק גמרא בהדיא ליכא לאקשויי כלל כדבעינן למימר השתא בסיעתא דשמיא. ומאי דקשיא ליה למר "מי סברת האי אין בין דקתני דוקא הוא והא איכא ששה דברים", מי קא אמינא דליכא מלתא אחריתי, אין ודאי איכא כמה מילי מיהו אע"ג דאשכחינן כמה מילי דמפקי מכללא לא אהנו לן הנהו מילי לאפוקי מכללא אלא מאי דאפיק גמרא בהדיא אבל לגבי שאר מילי דלא אפקינהו גמרא בהדיא מההוא כללא על כרחיך סמכינן אכללא. ומאי דקאמר מר "ועוד וכי מאחר שלא הוזכר בתלמוד דמזוזה בעיא עבוד לשמה מנין לנו להחמיר". לדידך דסבירא לך דליכא למידק מהא מתני' דאין בין ספרים ולא מידי איכא לאקשוייה אבל לדידי דדייקנא מינה ליכא לאקשוייה כלל דהא ודאי הוזכר והוזכר. ואפילו לסבריה דמר לא ידענא מאי ועוד דקאמר מר. דהא ודאי לא מתוקם ליה האי טעמא אלא בטעמא קמא דקאמר דליכא למידק מהאי אין בין ולא מידי ואשתכח דאידי ואידי חדא מלתא היא ואם כן מאי ועוד דקאמר מר. ועוד תמיהא לי מאי דקא אמרת דעד "השתא בתפילין גופייהו דהוקשה כל התורה לתפילין פליגי רשב"ג ורבנן אם צריכים עבוד לשמה ואם לאו ומדפליגי בתפילין ש"מ דבמזוזה כולהו סבירא להו דלא צריכא עבוד לשמה". נהי דשמעת להו דפליגי בקלפא דמחפו להו לפרשיות בגויה כדקתני בהדיא (סנהדרין מ"ח ע"ב) או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואע"פ שלא עבדן לשמן רבן גמליאל אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדם לשמם, אבל בקלפא דכתיבי להו לפרשיות בגויהן לא פליגי. תדע דהא אביי ורבא כי פליגי במשמשי קדושה פליגי אבל במידי דאיהו גופיה קדוש כ"ע לא פליגי דהזמנה מילתא היא דומיא דעגלה ערופה כדמוכח מריש ההיא שמעתא דהאורג בגד למת, ואי אמרת דרבנן ורשב"ג אפילו בתפילין גופייהו פליגי היכי מתוקמי אביי ורבא כתנאי. וכל שכן דברייתא מוכחא בהדיא דלא פליגי אלא בקלפא דמחפו להו לפרשיות בגויה. אבל פרשיות גופייהו דכ"ע מודו דבעו עבוד לשמה והוא הדין למזוזה דבעיא עבוד לשמה. ומאי דקאמר מר "שהרי הרב נתן טעם לדבריו". ודאי [אי] הוה פשיטא לן דמזוזה לא בעיא עבוד לשמה ותפילין בעו והוה קשיא לן מאי שנא תפילין ומאי שנא מזוזה שפיר הוה למסמך אההוא טעמא דידיה א"נ אדזוד מיניה אלא השתא דאיכא ראיה דמזוזה נמי בעיא עבוד לשמה היכי ליקום ולימא דלא בעיא עבוד לשמה מהאי טעמא. ותו דמהאי טעמא כתיבה לשמה נמי לא תבעי. אלא ודאי ש"מ כדקא אמרינן.
<h2>דף נה:</h2>
ולענין מגדף דקאמר מר דממתני' דשבועות (ל"ה ע"א) איכא למשמע דאפילו אאלף דלת נון יוד מיחייב, תמיהא לי טובא במאי סלקא דעתיה דמר לדחויין. והיכי סלקא דעתיה למשקל סכינא חריפא ולמפסקיה למתני'. דהא ודאי אפילו לא הויא לן ראיה ברורה אחריתי אלא מההיא מתני' לא הוה יכלינן לדחויה ולאוקומה לפלוגתייהו דרבנן אסיפא דקתני ובכל הכנויין בלחוד וכל שכן דאיכא ראיות אחרניאתא טובא, חדא דהמקלל בכולהו אכולהו משמע. וליכא לאוקמיה אסיפא בלחוד אלא בראיה ברורה, דלאו מחכמי הוראה אנן למפסק מתניתא ולטפויי ולחסורי לפום אומדן דעתין. וכל שכן דאפילו חכמי הוראה לא קא עבדי הכי אלא היכא דאיכא תרי מתניאתא דסתרי אהדדי אי נמי היכא דאיכא מסורת או טעמא ברירא בידייהו דסתרי לה לההיא מתניתא אבל למפסקה למתניתא בלא טעמא לא. ותו דעל כרחיך אלף דלת נון יוד כנוי מקרי כדבעינן למימר לקמן, והאי דקתני סיפא ובכל הכנויים לאו למימרא דרישא לא איירי בכנוי דהא קתני רישא באלף למד ברחום וחנון ועל כרחיך כולהו הני כנויים נינהו. אלא האי דקתני סופא ובכל הכנויים בשאר כל הכנויים קתני.
ומאי דקא מייתי מר ראיה מבריתא (שם ל"ו ע"א) דאיש איש כי יקלל א-להיו דכי פליגי רבנן עליה דר' מאיר לאו באלף דלת נון יוד אלא אכל הכנויים פליגי, לא עיין בה מר שפיר. דהא ודאי אלף דלת נון יוד בכלל כל הכנויים נינהו. חדא דמאחר דאשכחן דאלף למד הא יוד מם הוי כנוי כדגרסינן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין ס' ע"א) גבי פיסקא דהדיינים עומדים על רגליהם, עומדים מנא לן א"ר יצחק דבי ר' אמי ואהוד בא אליו וגו' ויאמר דבר א-להים לי אליך ויקם מעל הכסא ומה עגלון מלך מואב שהיה גוי ולא שמע אלא בכנוי עמד ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה, דשמעת מינה דאלף למד הא יוד מם שהוא שם א-להותו כנוי הוי. וכל שכן אלף דלת נון יוד דהוא ענין אדון בעלמא. ותו בר מכל דין ומכל דין הא בהדיא תנו במתני' ובבריתא דאלף דלת נון יוד כנוי הוי ולא מקרי שם המפורש ולא שם המיוחד אלא יוד הא ואו הא. דתנן בפ' בתרא דמסכת תמיד (ל"ג ע"ב) גבי ברכת כהנים במקדש אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכנויו, ועל כרחיך האי ככתבו דקתני היינו יוד הא ואו הא וכנויו היינו אלף דלת נון יוד. דהא גבי ברכת כהנים קיימינן והתם ליכא שם אחרינא. וכדגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים נ' ע"א) כתיב זה שמי לעלם וכתיב זה זכרי לדור דור אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביוד הא ונקרא אני באלף דלת. ואיתא נמי בפ' עשרה יוחסין (קידושין ע"א ע"א). וגם הרב מודה בה בברכת כהנים דאלף דלת נון יוד כנוי הוי. ותניא נמי (סוטה ל"ח ע"א) כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכנוי ת"ל ושמו שמי (על בני ישראל שם) שמי המיוחד לי יכול אף בגבולין כן נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן לשום את שמי שם מה להלן בבית הבחירה אף כאן בבית הבחירה ר' יאשיה אומר אינו צריך הרי הוא אומר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך בכל מקום סלקא דעת' אלא הרי זה מקרא מסורס בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי והיכן אבוא אליך וברכתיך בבית הבחירה. הא למדת שיוד הא ואו הא הוא הנקרא שם המפורש ושם המיוחד ואלף דלת נון יוד לאו שם המפורש מקרי ולא שם המיוחד מקרי. וגם הרב מודה בה בהלכות יסודי התורה בפרק ששי (ה"ב) ובהלכות תפלה וברכת כהנים פרק י"ד (ה"י). הלכך על כרחיך אין המגדף חייב אלא על יוד הא ואו הא כדקתני בהדיא (סנהדרין נ"ה ע"ב) המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. דאלמא שם המפורש בעינן. ולא מצית למימר דבבדיקת העדים קאי ולאפוקי יוסי את יוסי וכדרבי יהושע בן קרחה. דהא רישא כולה מילתא במגדף קאי ואכתי עדים מאן דכר שמייהו אלא לאו במגדף. ואי לאפוקי יכה יוסי את יוסי צריכא למימר. אלא לאו לאפוקי אלף דלת נון יוד דהוי כנוי. ועוד מדאמרינן בגמרא עומדים מנא לן ויליף מעגלון מלך מואב ומה גוי שלא שמע אלא בכנוי עמד ישראל ושם המפורש עאכ"ו דשמעת מינה דשם המפורש בעינן, וכבר ברירנא דאלף דלת נון יוד לא מקרי שם המפורש. הילכך ההיא דקתני בברייתא וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ביוד הא ואו הא בלחוד קאי. דאיהו לחודיה הוא דמקרי שם המיוחד כדמיברר ממתניתא דפרק אלו נאמרין דקתני או אינו אלא בכנוי תלמוד לומר ושמו את שמי שמי המיוחד לי והיינו יוד הא ואו הא כדברירנא. ודקתני על כל הכנויים באזהרה משמע אפי' אלף דלת נון יוד דאיהו נמי כנוי מקרי כדברירנא מהא מתניתא דקתני או אינו אלא בכנוי דהיינו אלף דלת נון יוד וממתני' דמסכת תמיד ומשמעתא דאלו עוברין ודארבע מיתות דקרי ליה לאלף למד הא יוד מם כנוי וכל שכן אלף דלת נון יוד.
ודקא דייק מר מדכתיב ברישיה דקרא שם ה' גבי שם המתברך ואילו גבי שמברך בו לא כתיב ש"מ דלגבי שם שמברך בו לא בעינן שם המיוחד, תמיהא לי. דהא אקשיתה באגרתא קמייתא דידי ותריצתה. והיינו דאמרי התם וכי תימא מכדי כי נפקא לן עד שיברך שם בשם משם דכתיב בסופיה דקרא נפקא לן דכתיב בנקבו שם והתם שם סתמא כתיב לא ס"ד דמכדי מנא ליה לרבי מנחם בר' יוסי דהמקלל אביו ואמו בכנוי פטור לאו משום דסופיה דקרא וש"מ דהאי שם דכתיב בסופיה דקרא שם המיוחד הוא ולאו כנוי. דהא קתני התם בשבועות המקלל אביו ואמו חייב בכלן דברי ר"מ וחכמים פוטרין ואוקמינא דר' מנחם בר' יוסי היא דיליף מבנקבו שם אלמא בשם המיוחד קאי. ומדרבי מנחם בר' יוסי נשמע לרבנן. לאו מי מפיק ליה ר' מנחם בר' יוסי להאי שם דסופיה דקרא למקלל אביו ואמו ומוקי ליה בשם המיוחד, לרבנן נמי דמפקי ליה מגדף על כרחין בשם המיוחד קאי והיינו יוד הא ואו הא. מיהו טעמא דמילתא לא פרישניה התם באגרתא קמייתא. והשתא מפרשינן ליה הכא בסיעתא דשמיא. ואית ביה תלתא טעמי. חדא דכיון דכתב רחמנא שם ה' ברישיה דקרא תו לא אצטריך למיכתב בסופיה אלא שם סתמא. דמסתמא ההוא שם דאיירי ביה ברישא דקרא משמע. ואיבעית אימא דאע"ג דנוקב דרישיה דקרא לישנא דברוכי הוא כדמיברר בפרק ארבע מיתות (נ"ו ע"א) בנקבו דסופיה דקרא לישנא דפרושי הוא. לומר לך שאם פירש השם ובירך בו חייב. ולישנא דקרא נמי דכתיב בנקבו שם דייק הכי דמשמע שהנקיבה נופלת על השם, אי אמרת בשלמא דהאי בנקבו שם לישנא דפרושי הוא הרי המעשה נופל על השם כמשמעיה דקרא דכתיב בנקבו שם שהמגדף נוקב את השם ומפרשו אלא אי אמרת דהאי בנקבו שם לישנא דברוכי הוא נמצאת הברכה נופלת על השם כלומר שמברך את השם ואנן בשם שמברך בו קיימינן. ואע"ג דאיכא למימר לעולם לישנא דברוכי הוא דמשמע בשם המתברך ואם אינו ענין לשם המתברך דהא כתיב ברישיה דקרא ונוקב שם ה' תנהו ענין לשם שמברך בו, אפ"ה כל היכא דאפשר לאוקומי לקרא כפשטיה עדיף טפי. ואיבעית אימא דילפינן לה בגזרה שוה נאמר שם למעלה ונאמר שם למטה מה שם האמור למעלה בשם המיוחד אף שם האמור למטה בשם המיוחד. והא דמיא להא דגרסינן בב"ק (ס"ג ע"ב) נאמרה שליחות יד למעלה ונאמרה שליחות יד למטה מה וכו' וכהנה רבות. אי נמי כיון דתרוייהו בחד קרא כתיבי ילפינן לה בהקש מקיש שם האמור למטה לשם האמור למעלה מה שם האמור למעלה בשם המיוחד אף שם האמור למטה בשם המיוחד. ומהשתא על כרחיך האי דקאמרינן יכה יוסי את יוסי ועד שיברך שם בשם דוקא תרוייהו נינהו וכי הדדי נינהו. והכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך חד יוסי לאו דוקא הוא היכי מצי גמרא למילף מינה דיכה יוסי את יוסי דוקא הוא. הא ודאי כי היכי דאיכא למימר דחד מנייהו לאו דוקא אידך נמי לאו דוקא.
ומאי דקא דחיק מר ומפרש ליה לבעיין דקא מבעיא לן בגמרא גבי מתני' דהמקלל אביו ואמו מאן חכמים, וקאמר מר דלהכי מבעיא ליה משום דהני רבנן ודאי לאו רבנן דמתני' דלעיל הוא דהא סבירא להו לרבנן דהיכא דלא כתיב ביה י"י לאו שם המיוחד הוא אף על גב דכתיב ביה שם כל שכן גבי אביו ואמו דלא כתיב ביה שם כלל דלא בעינן שם המיוחד. עד כה דבריך. ותמיהא לי טובא. היכא שמעינן להו לרבנן דלעיל דסבירא להו דהיכא דלא כתיב ביה שם י"י לאו שם המיוחד הוא כי היכי דתיקשי ליה מאן חכמים. אדרבה איפכא שמעינן להו מדקתני יכה יוסי את יוסי ודקאמרי' בגמרא עד שיברך שם בשם ועל כרחיך תרוייהו דוקא נינהו כדברירנא. ומאי דקשיא ליה למר אמאי קא מבעיא לן מאן חכמים, לאו קושיא היא. דהכי קא קשיא ליה לגמרא מכדי קא סברי רבנן דהמגדף אינו חייב עד שיברך שם בשם דנפקא לן מבנקבו שם ומתני' נמי דיקא דקתני יכה יוסי את יוסי אלמא שם בשם בעינן ואם כן המקלל אביו ואמו מנא לן דבעינן שם המיוחד אילימא מדכתיב בנקבו שם האי מיבעי ליה למגדף שאינו חייב עד שיברך שם בשם כדברירנא ואמטול הכי קשה לן מאן חכמים כלומר מאן שמעת ליה דמפיק ליה להאי בנקבו שם למקלל אביו ואמו ר' מנחם בר' יוסי הוא. דאי לרבנן מיבעי להו למגדף גופיה כדברירנא. ואשר כתבת ואיכא למימר דס"ל לרבנו הרב דכי קאמרינן בגמרא ש"מ דשם בן ארבע אותיות נמי שם הוא בשם אלף דלת קאמר דלא בעי שם רבא דהיינו יוד הא דהוא שם העצם ולא נראה לו לפרש שם רבא שם בן ארבעים ושתים דהיכי סלקא דעתיה דבשם של יוד הא ואו הא לא ליחייב הא כתיב בתורה הוא ולא שם בן ארבעים ושתים. הני נינהו מילי דמר. וכבר ברירנא מכמה ראיות דליכא לחיוביה למגדף אלא אשם המפורש בלחוד דהוא יוד הא ואו הא הילכך על כרחיך הא דאמרינן בגמרא ש"מ שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא ליכא לאוקומיה בשם אלף דלת כלל דהא אמתניתן דהמגדף אינו חייב עד שיפרש את השם קיימינן ומינה קא דייקינן דשם בן ארבע אותיות שם הוא מדקתני יכה יוסי את יוסי וש"מ דהאי שם בן ארבע אותיות דקאמרינן ביוד הא ואו הא קאי. דהא מתניתן דקא מייתינן מינה ראיה לא קא מחייבא אלא אשם המפורש בלחוד וכבר ברירנא דלא מקרי שם המפורש אלא יוד הא ואו הא בלחוד ודקא אמרי' דלא בעינן שם רבא אשם בן ארבעים ושתים קא אמרינן ולא אשם יוד הא ואו הא. דיקא נמי דקתני שם רבא ולא קא אמרינן שם המפורש.
ודקא קשיא לך "היכי ס"ד דבשם יוד הא לא ליחייב והא כתיב בתורה הוא", סלקא דעתך אמינא האי ונוקב שם ה' לאו לשון ברוכי הוא כדאוקימנא בפרק ארבע מיתות אלא לשון פרושי הוא כענין שנאמר (במדבר א') אשר נקבו בשמות ולא פרושי גרידא כדקא סלקא דעתין לאקשויי בפרק ארבע מיתות דהא אידחיא לה מהתם אלא פרושי וברוכי והכי קאמר קרא איש איש כי יקלל א-להיו ונשא חטאו והיינו בכנוי ואם המקלל הזה פירש את השם מות יומת וס"ד אמינא דלא מיקרי פרושי עד דאמר שם רבא ואע"ג דלא כתיב באורייתא לא סגיא דלא אמסיר ליה למשה רבינו מסיני בכלל תורה שבע"פ. ואי בעית אימא בשם בן ארבע עשרה אותיות דכתיב באורייתא קמ"ל דבשם יוד הא ואו הא סגיא. ואי בעית אימא אפילו למאן דפריש ליה להאי ונוקב לישנא דברוכי סד"א דבשם רבא קאי דאי בשם בן ארבע אותיות לא ליכתוב קרא שם אלא ליכתוב ונוקב יוד הא ואו הא כענין שנאמר כי יקלל א-להיו מאי שם י"י על כרחיך בשם אחרינא קאי קרא, מאי הוא אי לימא כנוי מי מיקרי שם י"י ותו הא כתיב כי יקלל א-להיו ונשא חטאו דאלמא לית ביה חיוב מיתה אלא באזהרה בעלמא קאי דכתיב (משפטים כ"ב) א-להים לא תקלל אלא לאו בשם המפורש. ואי בשם בן ארבע אותיות שם למה לי אלא לאו בשם רבא קאי קמ"ל דלא. וכי תימא א"כ סוף סוף קשיא כיון דאשם בן ארבע אותיות חייב, שם למה לי, למאן דס"ל דהמברך בכנוי חייב איכא לאקשויי אבל לדידן דסבירא לן דלא מיחייב עד שיברך בשם המיוחד אצטריך שם להקיש שם האמור למטה לשם האמור למעלה מה שם האמור למעלה בשם המיוחד אף שם האמור למטה בשם המיוחד. אי נמי בגזרה שוה כדברירנא לעיל. ופשטא דשמעתתא דאמתניתן גופיה קיימינן. דקתני המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם דמשמע דשם המפורש בעינן ועלה קתני יכה יוסי את יוסי וקאמרינן ש"מ מדנקט יוסי דאית ביה ארבע אותיות ואית ביה שתי אותיות מאותיות של שם המפורש בן ארבע אותיות שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא לחיובי עליה. ומתמהינן פשיטא. ומהדרינן מהו דתימא כיון דקתני אינו חייב עד שיפרש את השם לא מקרי שם המפורש עד דאיכא שם רבא מההוא טעמא דכתבינן ויכה יוסי את יוסי לאו דוקא קמ"ל דיוד הא ואו הא נמי שם המפורש מיקרי ויכה יוסי את יוסי דוקא קתני. וה"נ מסתברא דאי ס"ד לאיתויי שם אלף דלת קאמרינן ולאשמעינן דלא בעינן שם רבא דיוד הא ואו הא אמאי אמרינן שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא. אטו עד השתא לאו בשם בן ארבע אותיות קיימינן. דהא יוד הא ואו הא בן ארבע אותיות הוא וא"כ כי בעא גמרא לאיתויי שם אלף דלת הוה ליה למינקט לישנא דלא משכחת ליה באידך שם רבא דהוה ס"ד אמינא דלא מיחייב אלא עילויה. ומדקאמרינן ש"מ שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא ש"מ דלאו לאפוקי מיוד הא ואו הא קאתי אלא לאפוקי משמא רבא דאית ביה יתר מארבע אותיות קאתי למימרא דלא בעינן שם רבא אלא אפילו איוד הא ואו הא נמי מיחייב אבל אלף דלת ליכא מאן דאמר דמיחייב עילויה אלא רבי מאיר דמחייב אכלהו כנויי ולית הילכתא כותיה. וכ"ת מכדי גמרא שם בן ארבע אותיות סתמא קאמר ואלף דלת נמי בר ארבע אותיות הוא, שתי תשובות בדבר. חדא דהא קתני בהדיא המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ועלה קאמרינן שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא וכבר ברירנא דלא מיקרי שם המפורש אלא יוד הא ואו הא בלחוד. ותניא נמי וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכנויים באזהרה וכבר ברירנא דאלף דלת כנוי מיקרי שם המיוחד לא מקרי. ותו דסתם בן ארבע אותיות לא משמע אלא יוד הא ואו הא. דגרסינן בפרק עשרה יוחסין (ע"א ע"א) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע. והתם ודאי ביוד הא ואו הא קאי דאי באלף דלת מאי מוסרין אותו איכא. ותו מדאמרינן עלה מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע דכתיב זה שמי לעלם ואי באלף דלת מאי לעלם איכא, ואמרינן נמי רבינא רמי כתיב וכו'. והרי נתברר לנו שאין המגדף חייב עד שיפרש את השם המיוחד ככתבו ויברך אותו בשם המיוחד ככתבו. אך אמנה אם נודה על האמת, ולא נעיד על החי שהרגו המת.
<h2>דף סא:</h2>
ובענין אנשי עיר הנדחת אשר כתב גבירי ואדירי כי התבוננו גבירי ואדירי בכל ספריהם ולא מצאו שם שמו של רבי יוחנן בכל השמועה. תמהתי מאד איך נפל דבר גדול כזה מספריכם, כי האמנם לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך, והנה כל הספרים אשר לנו חדשים גם ישנים הנשארים מימות הגאונים וכלים מכלים שונים. לא נפל שמו של ר' יוחנן מאחד מהם. ומקצתם שהיו באוצרותיו של אדוננו הנגיד ה"ר שמואל הנגיד רי"ת והיו אחריו לפני הרב רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש, גם הם נמצא בהם כדברי.
והנני כותב נוסח השמועה כאשר היא להיותה מצויה לכל איש אשר מלאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. היכי עבדינן אמר רב יהודה דנין וחובשין אמר ליה עולא א"כ נמצאת מענה את דינן אלא אמר עולא דנין וסוקלין ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף איתמר ר' יוחנן אמר דנין וסוקלין ורבי שמעון בן לקיש אמר מרבין להן בתי דינין איני והא אמר רב חמא בר יוסף א"ר אושעיא והוצאת וגו' איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כלה לשעריך אלא מרבין להם בתי דינין ומעיינין בדינייהו ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרינן להו לדינייהו וקטלינן להו. עד כה סוף השמועה. וספרים שנפל שמו של ר' יוחנן מהם טעות סופר גרמה להם. והדין נותן לתלות את הטעות בחסר ולא ביתר לפי שדרך הטועה והשוכח לחסר ולא להוסיף.
וכתבת בענין נשי עיר הנדחת דקשיא לי הני נשי דמחייבי היכי דמו אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו אי דלא עבדי עבודה זרה אמאי נהרגין טוביה חטא וזיגוד מינגד. ובעי מר לתרוצי "לדברי רבינו הרב כיון דסבירא ליה דקטנים בני רשיעי ישראל נהרגין כדאמרינן לקמן כל שכן נשי העובדים שהודחו עמם דכל מקום שצוה הכתוב להרוג את הטף צוה להרוג את הנשים כמו שמצינו בעדת קרח ובאנשי יבש גלעד". והא ודאי תמיהא טובא. דאטו מעשה דקרח ומעשה דאנשי יבש גלעד לדורות כתיבי. הוראת שעה היתה וליכא למילף מינה לדורות. ובכמה דוכתי (פסחים פ"ב ע"ב, יומא ס"ט ע"ב, יבמות ל"ה ע"א, כתובות ט"ו ע"א—ע"ב, סנהדרין ע"ח ע"ב פ' ע"ב, ע"ז כ"ד ע"ב, הוריות ו' ע"א, זבחים ק"ח ע"ב קי"ט ע"ב, מנחות נ' ע"א—ע"ב, תמורה ט"ו ע"ב, פרה פ"ז מ"ו) פרקינן הוראת שעה היתה. וכל שכן דמעדת קרח ליכא למילף כלל, דמיתה בידי שמים שאני. והרי אמרו חכמים (שבת ל"ב ע"ב) בעון נדרים בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים. ואי כדקאמר מר, ניקום ונילף מינה למיעבד בה מעשה. והוא הדין נמי גבי מעשה דאנשי יבש גלעד ומעשה גבעונים גזרת שעה היתה. שכן ב"ד מכין ועונשים שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך (סנהדרין מ"ו ע"א) ואי הויא מילתא כדקאמר מר ניקום ונילף מינה לדורות.
ומאי דקאמר מר ויש לומר לעולם דעבדו הני נשי ע"ז ולאו היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו כלומר שאין דנין אותן כדין אנשי עיר הנדחת דאילו אנשי עיר הנדחת צריכים שידיחום שני אנשים ולא נשים וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד ואלו הנשים אעפ"י שלא היו להן התראה או שהודחו מעצמן הורגין אותן לפי חרב מפני שהן היו עיקר לסייע ידי עוברי עברה והן הנה היו סבה לאנשים הנדחים כי מי גרם לאנשים שישבו בעיר חברת הנשים וכיון שהודחו עמהן נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה וכן נמי אמרינן גבי נכסי צדיקים שבתוכה שהן אובדין דמי גרם לצדיקים שידורו שם נכסיהם לפיכך יאבדו. הני נינהו מילי דמר. ולא ידענא מנא ליה למר לשוויי חילוק בין אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. והא כתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (פסחים מ"ג ע"א). ועוד דאי לאו האי קרא הוה יכלינן לחיובינהו לנשים בחיובא דגברי, ואלא מר קא בעי לאחמורי עליהו טפי. ותו דהא לא שנא אנשים העובדים ולא שנא נשים העובדות כלהו בכלל יושבי העיר נינהו ומהתם הוא דאתיא לן וכי כתיבא התראה והדחת שני אנשים איושבי העיר כתיבא דכתיב יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר ודרשינן בגמרא לאמר מלמד שצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד. דאלמא כולהו יושבי העיר בעו שני עדים והתראה.
ודקאמר מר טעמא מפני שהן היו עיקר לסייע ידי עוברי עבירה. בשלמא אי הוה לן ראיה לפלוגי בין אנשים לנשים הוה איכא למימר טעמא כדקאמר מר אלא מאחר דלא פליג רחמנא בינייהו היכי ניקום אנן וניפלוג מהאי טעמא לחיובי נשים פטורות. ודקאמר מר נמי וכיון שהודחו עמהם נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה. אטו יושבי העיר מי לא כתיבא בהו התראה כדברירנא. ואי לא כתיבא איושבי העיר היכא כתיבא. ודקא מדמי לה מר נמי לנכסי צדיקים שבתוכה, לא דמי כלל דשאני בני דעה דחס רחמנא עלייהו.
וכתב גבירי ויקירי ואשר הגדלת להפליא על דברי רבינו הרב דקאמר מכין את הטף לפי חרב באמרך חלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב, והשיב גבירי ויקירי למה תשתומם ותשתאה פקח עיניך וראה בעדת קרח אשר ירדו הם ונשיהם ובניהם הנסמכים עמהם וטפם חיים שאולה והתבונן באנשי יבש גלעד שבשביל האנשים שחטאו שלא באו אל ה' המצפה הכו הטף והנשים ואם אנשים חטאו טף ונשים מה חטאו וכן בשאול כתיב יותן לנו שבעה אנשים מבניו ואם שאול חטא בניו הבאים אחריו מה חטאו אלא חומר הוא שהחמיר השי"ת בעבודה זרה ושבועה וחילול השם להחרים ולהשמיד הכל למען ישמעו ויראו הנשארים כי יש לך אדם שבנו קטן חביב עליו מגופו וכן מצינו בבן סורר ומורה נדון על שם סופו. עד הנה דבריך. וכבר ברירנא דהנך כולהו גזרת שעה הוו וליכא למילף מנייהו לדורות.
וכתבת ועוד בר מן דין ומן דין הלא נמצא כתוב בספרי דבי רב הכה תכה את יושבי העיר ההיא מכאן אמרו אין מקיימין את הטפלים דדריש את ריבויא ואע"פ שיש ספרים שכתוב בהן מקיימין את הטפלים דמשמע דדייק יושבי אולי בספרו של רבינו הרב נמצא כדבריו, ועוד הא אשכחן בהדיא בברייתא דסנהדרין בפרק בתרא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא דרבי אליעזר סבר קטנים בני רשיעי ישראל נהרגין ור' עקיבא סבר אין נהרגין ואולי נראה בעיני רבינו הרב לפסוק כר' אליעזר משום דקאי ר' שמעון כוותיה דסתם ספרי ר' שמעון. עד כה דבריך.
וגם אמנה אם יש ספרים שכתוב בהן מכאן אמרו אין מקיימין את הטפלים י"ל שנמצא בספרו של הרב כתוב כן אפילו הכי איכא לאקשויי עלה כדבעינן למימר קמן. ותמיהא לי מאי סייעתיא דמר מברייתא דסנהדרין ואדרבה מהתם איכא למילף דקטנים בני רשעי ישראל אין נהרגין דקיימא לן (סדר תנאים ואמוראים סט"ו) דרבי אליעזר ורבי עקיבא הלכה כרבי עקיבא. ומהתם נמי איכא למשמע דמקיימין את הטפלים גרסי' בספרי דבי רב, דהא קי"ל (פ"ו ע"א) סתם מתני' ר' מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי ר' שמעון וכולהו אליבא דר' עקיבא, ואי אמרת אין מקיימין קתני קשיא דר"ע אדר"ע, ואע"ג דאיכא למימר תרי תנאי אליבא דר"ע, הא ודאי שינויא דחיקא הוא, ואפילו כי לא הוה איכא נוסחי דאית בהו מקיימין, וכל שכן השתא דאיכא נוסחי דאית בהו מקיימין. ותו דאפילו תימא אין מקיימין גרסי' ותרי תנאי אליבא דר"ע, מסתברא כמאן דקתני בתוספתא אליבא דר"ע קטנים בני רשעי ישראל אין נהרגין, דסוגיין כותיה בפרק ארבע מיתות דקא דייקי' התם הא לכל דבריהם זה וזה שוין כדברירנא באגרתא קמייתא וכדבעינן למימר קמן. ותו מדמתמהינן בריש פרקא דבן סורר ומורה היכא אשכחן דחייב רחמנא קטן דהכא ליבעי קרא למפטריה, ואם איתא אמאי לא פרכינן ולא והא איכא אנשי עיר הנדחת. ותו דאפילו לר' אליעזר דאמר נהרגין ליכא למילף מינה לנשים כלל, דאיכא למימר קטנים הוא דנהרגים משום דכי גופא דאבוהון דמו וכנכסיה דמו דהא לא תליא קורבא דידהו במילתא אחריתי אבל נשים דלא תליא קורבא דידהו אלא באישות ואי בעי מגרש לה ואזלא לה קורבא דידהו מיד לא מתקטלי.
ואשר הקשיתי באגרתי הראשונה על דברי הרב מההיא דאמרי' בפרק ארבע מיתות הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן התם הא לכל דבריהם זה וזה שוין, וקא מקשי מר "ותסברה דלכל דבריהם דקתני דוקא הוא והא איכא תו ארבעה דברים בין יחיד לרבים דרבים צריכים שידיחום שני אנשים ומאותה העיר ומאותו שבט משא"כ ביחיד הניסת אלמא כל לאו דוקא". ותמיהא לי מילתיה דמר טובא. אדמקשי מר לדידי ליקשי ליה גמרא דפרק ארבע מיתות דקא מותיב אביי מינה תיובתא ולא פרכינן ליה ותסברה דכללא הוא והא איכא ארבעה דברים. אלא מאי אית לך למימר כי קא מפליג בין יחיד לרבים במילתא דאפיק רחמנא יחיד מכלל רבים או רבים מכלל יחיד ואלו הנך ארבעה דברים מאי קולא אית בהו אי לימא דגבי רבים לא מיחייב בההיא מילתא גופה דמחייב בה יחיד עד דאיכא הנך ארבעה דברים ומי איכא כי האי גוונא הא ודאי כי ליכא הנך ארבעה דברים כי דינא דיחידים דיינינן להו. וכי תימא היינו קולא דכי איכא הנך ארבעה דברים מיפטרי מחיוב חמור דיחידים מאי היא דמעיקרא בסקילה והשתא בסייף, הא קתני לה בהדיא וחומרא נמי ליכא אלא לענין ממון דמעיקרא ממונן אבד וההיא נמי (ד)הא קתני לה בהדיא, לדידי נמי לא קשיא כי קא מפליג יחידים למרובים להחמיר או להקל אבל הנך ארבעה דברים לית בהו לא קולא ולא חומרא אלא לענין הנך מילי דתאני להו התם בהדיא ואמטול הכי לא מצי למיתנייהו. אבל לטעמיה דמר ודאי קשיא ולית נגר בר נגרא דיפריקינה.
<h2>דף פז.</h2>
ומאי דקאמר מר לענין שמעתא דזקן ממרא דכי קאמר (מד)רבי יהודה על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס מוסיף הוא על דברי ר' מאיר לחייב אף על דבר שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אי איכא תורה ויורוך וכי אמרינן בגמרא אמר רבי אלעזר א"ר אושעיא לעולם אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס וכו' לאו למעוטי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דבהא ודאי חייב לדברי הכל אלא למעוטי שאין חייבין על דבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת ועיקרו מד"ת ופירושו מד"ס שהוא חייב לר' יהודה אלא בענין הזה שיש בו להוסיף ואם בא להוסיף גורע וה"נ מסתברא דכולהו סבירא להו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כרבי מאיר דאי לאו תימא הכי היכי קאמר ר' אושעיא לעולם אינו חייב וכו' עד ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה ולר' יהודה הני כולהו דכתיבי בקרא בין דם לדם וגו' מאי דריש בהו אלא לאו ש"מ דכלהו ס"ל כר' מאיר דמחייב בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. עד הנה דבריך. ואשר אמרת כי נרדמו רעיוני וסתם השי"ת את עיני, וטח מהשכיל לבבי, וכהו עיני מחשבי. ועתה הוסיף להפליא עלי הפלא ופלא, ואסיר גדוד המענה בבית הכלא, וגדע בדבר שפתים בריח ודלתים, ובקע יאורים בצורות, ולכד ברוח שפתים ערים בצורות. כי האמנם אין לנו להוציא דברי רבי יהודה ורבי אושעיא אליבא דר' יהודה מפשטן אלא בראיה ברורה. דודאי ר' יהודה לאו מוסיף הוא, דאי סלקא דעת' מוסיף הוא הוה ליה למתני' אף על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים כדקתני רבי שמעון אפילו על דקדוק אחד מדקדוקי סופרים ומדלא קתני הכי ש"מ דלא מחייב רבי יהודה אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים. תדע מדקאמרינן בגמרא כי אתינן לפרושי טעמיה דכל חד וחד מנייהו מאי טעמיה דרבי מאיר גמר דבר דבר מפר העלם דבר מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כאן דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ורבי יהודה על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך, ואי איתא דרבי יהודה מוסיף על דברי ר"מ הוא האי עד דאיכא תורה ויורוך, כיון דאיכא תורה ויורוך חייב מיבעי ליה. ודקא קשיא ליה למר אי ס"ד רבי יהודה לאו מוסיף הוא א"כ לרבי אושעיא אליבא דרבי יהודה הני כולהו דכתיבי בקרא מאי עבד להו, לא קשיא. דמצי לאוקמינהו [אליבא דר' יהודה] לעליה בעלמא שמצוה לעלות לב"ד הגדול ולשאול אבל למקטליה לא קטלינן עד דאיכא תורה ויורוך. דיקא נמי (אליבא דרבי יהודה) דגבי עליה כתיב בין דם לדם בין דין לדין וכולהו הנך ואילו גבי חיובא דזקן ממרא כתיב על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך, ואמטול הכי אמר ליה רב הונא בר חיננא לרבא תרגמה ניהלי להא מתניתא דכי יפלא דבר אליבא דרבי מאיר ולא קא בעי לה אליבא דרבי יהודה ולא אליבא דר"ש משום דניחא טובא לפרושה אליבייהו דהא רבי יהודה מוקים להו לכולהו לעליה בעלמא ולא מכפת ליה לאוקומינהו בדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ולרבי שמעון נמי דסבירא ליה דאפילו אדקדוק אחר מדקדוקי סופרים מיחייב כיון דלא צריך לאוקומינהו במידי דאתי ביה לידי עונש כרת וחיוב חטאת לא אצטריך למבעיא [הלכך לא אצטריך למבעא אלא] אליבא דרבי מאיר דאמר אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת וצריכינן לאוקומי כל חד מינייהו במידי דאתי ביה לידי עונש כרת וחיוב חטאת דודאי מילתא דבעיא צילותא וחורפא יתירה היא.
<h2>דף צ.</h2>
אמנם גבירי ואדירי, ארחות חיים אורחותיך ותוכחות מוסר תוכחותיך. אכן נוראות נפלאתי ונהייתי על גודל מעלתך, ונחליתי באמרך ואיך שגית במאמריו בהשענך על משענת הקנה הרצוץ הזה אשר דחה בו רבן גמליאל אויביו הצדוקים ונטשת עמוד הברזל והחומה הבצורה אשר בה נסמכו הצדיקים ואנשי השכל והחכמה ובלבם שומ0ה בכתב אמת רשומה וחתומה ומרגלא בפומא. עד כה דבריך. ועתה שמע נא אחי הימן וכלכול. הלא אזן מלין תבחן וחיך יטעם לאכול. שימה נא כי כדבריך כן הוא כי ר"ג לא בא להביא ראיה ברורה בעיניו אלא בקש לדחות את אויביו בקנה רצוץ, כלום עשה כן אלא להעמיד תחיית המתים שהיה הוא מודה בה והם כופרים בה. שאם אינך אומר כן מפני מה הוצרך לדחותם ולחלוק עליהם בדבר שגם הוא מודה להם בו. ואם תאמר שר"ג סובר שאין תחה"מ אלא חיי הנפשות בלבד, כאשר יש מי שאומר כן ואין איש שם על לב, והוצרך להביא להם ראייה מן הפסוק להוכיח על תחיית המתים, לומר שהטובה שמבטיח בה המקום את אבותינו עדיין היא עתידה לבא, ודחה אותם בקנה רצוץ בפסוק שמוכיח שהגויות חיות, אם כן כל המקראות והמשניות הברייתות והשמועות המוכיחות על הגויות שהן חיות, כאשר אפרש לפנים בעזרת השם יתעלה והקבלה הפשוטה בכל ישראל, מה תהא עליהם.
ועוד תמהתי על דבריך באמרך "ונטשת עמוד הברזל והחומה הבצורה אשר בה נסמכו הצדיקים". וכי כך אני בעיניך. ואילו סכלתי עשר ידות על אשר סכלתי, וכאשר שכולתי שכלתי. והלא הדבר ברור באגרתי הראשונה. וגלוי לעינים כשמש בחצי השמים. באמרי "וכי תאמר איך יעמיד גויה בלא אכילה ושתיה הממציא הגוף מאין טרם היותו הלא יוכל להחיותו מבלי אכול ושתה. הלא ציר נאמן עמד בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. גם אליהו זכור לטוב כה עשה עד בואו הר השם חורבה, גם מיום הלקחו עד היום הזה. והנך רואה בעיניך כי שמתי לבי על החומה הבצורה ואנוס שם לעזרה. ועליה נסמכתי ובמשענתה תמכתי. כי האמנם נמצא בה תקוה לפגרי נקיים, וממנה תוצאות חיים. באמרה העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא משא ומתן ולא פריה ורביה. ואם אין הגויות חיות מפני מה הוצרכו לומר שאין בו כל אלה. היה להם לומר שאין בו גוף ונמצא כל אלו בטלים מאליהם. וכי אילו אמר שאין בו גוף וגויה תעלה על דעתך שיש בו אכילה ושתיה ומשא ומתן ופריה ורביה שהוצרך לומר שאין בו כל אלה. אלא לכך הוצרך לומר כן ללמדך שאע"פ שיש בו גוף וגויה אין בו אכילה ושתיה ולא משא ומתן ולא פריה ורביה. ולפיכך הוצרך לומר אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, כלומר וכי מאחר שאין בו כל אלו צדיקים ממה הם נהנים ומה יהיה על שכרם, והשיב יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.
ואשר אמרת "ואיך לקחת את הדברים כפשטן והפסוקים כצורתן לקטרג ולצאת כשטן", כלום מצות עשה היא להוציא את הפסוקים ואת השמועות ללא דבר מפשטן ולדרוש מה למעלן ומה למטן. ולהוציא דיבה על כל אשר יהיה והיה. והמוציא מחברו עליו הראיה. ואשר אמרת השמת לבך אל חכמי המחקר והתעודה אשר האריכו לדבר בתחיית המתים ובעולם הבא והנבואה העתידה, והם אמרו אין סומכים על דברי הגדה והם כתבו כי אחרי תחיית המתים בגוייתם ימותו שנית וישנו שנתם ויחיו ויקיצו מאדמתם, ואתה אמרת וכי תאמר חיו יחיו אך ימותו אחרי עמדם, אל תבא נפשי בסודם, כי האמנם אם לכוד ילכדוני עוד חבלי שאול במוקשם, למה לי חיים טוב לי עוד אני שם, ואם כן הוא כדבריך מתים שהחיה יחזקאל שאמרו חכמים שנשאו נשים והולידו בנים ואחרי כן המיתם, לא החיה אותם כי אם לרעתם וטוב להם לשבת בקבורתם. עד כה דבריך בדרך קצרה.
ועתה המבלעדי חכמי המחקר באתי להוציא מזולל יקר. הלא המה היו לי למשען ולמגדל עז, לבלתי חלל את המקדש והמעוז. והם הם אמרו כי בעוה"ב באחרונה יחיו הגויות והנפשות ולא ימותו לעולם וכי העוה"ב אשר נאמר בו שאין בו לא אכילה ולא שתיה יש בו גוף וגויה. ונתנו דוגמא לדבר ממשה רבינו ע"ה ומאליהו זכור לטוב. ועל פיהם דנתי ועליהם נשענתי, באמרי "וכי תאמר חיו יחיו אך ימותו אחרי עמדם אל תבא נפשי בסודם". כי האמנם לא דברתי מתחלה ועד סוף בלתי על תחיית המתים שתהיה לעולם הבא אחר אשר ישומם העולם אלף שנים, והמקרא והתלמוד מוכיחים כאשר אני עתיד לפרש לפנים בעזר השם ית'.
ותמהתי איך דנת ממתים שהחיה יחזקאל. וכי דנים חיי עולם הבא שחייו חיים שאין עמהם מות, ואור שאין עמו צלמות. וטובו טובה שאין עמה רעה, ומנוחתו מנוחה שאין עמה זועה. מחיי העוה"ז שחייו לקוחים למות, ואורו נתק לצלמות. ויינו נמסך במי ראש ודבשו מסוך בלענה וראש. אכן דבריך בנויים על יסוד מחשבתך אשר חשבת כי לא דברתי כי אם על תחה"מ אשר תהיה בימות המשיח, ולפיכך הבאת ראיתך ממתים אשר החיה יחזקאל כדברי שמואל אשר אמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. ואני לא דברתי באגרתי הראשונה בלתי על המתים שחיים לעולם הבא. והנה דברי אגרתי לעדים אם על פני יכזיבוני. וגם אמנה כי לו אמרתי גם על תחיית המתים שתהיה בימות המשיח לא סכלתי. שהרי אמרו חכמים מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינם חוזרים לעפרם. כאשר אפרש לפנים בעזרת השם יתעלה.
ונפלאתי הפלא ופלא על פה קדוש, באמרו פעמים ושלוש ואתה באמת לא הבינות דברי רבנו משה שאמר העוה"ב אין בו לא גוף ולא גויה, על איזה עוה"ב אמר אם על תחיית המתים או על העולם שיתחדש אחרי תחיית המתים אחרי שיחרב ימים רבים, כמו שאמרו רבותינו שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, נמצא שלדברי רבותינו יש עת וזמן רב בין תחיית המתים והעולם הבא, וכן אמרו חכמים צדיקים גמורים שעתיד הקב"ה להחיות לימות המשיח שוב אינם חוזרים לעפרם ואם תאמר אותם אלפי שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו צדיקים מה הם עושים וכו' נמצאת אומר שאחרי תחה"מ יחרב וישומם העולם ואח"כ יתחדש, ועוד אתה למד מכאן שאמרו חכמים צדיקים גמורים שעתיד הקב"ה להחיות אינם חוזרים לעפרם הא צדיקים שאינם גמורים שיחיה הקב"ה יחזרו לעפרם ואחרי כן יקיצו ויעמדו לגורלם, שלא כדרך סברתך ומחשבתך. עד כה דברי אהרן קדוש א-דני. ולכן נבהלו רעיוני, וקול פחדים עלה באזני נוחם יסתר מעיני. כי האמנם מי לא ידע בכל אלה. הנה החדשה הזאת לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה, ולא גבוהה ממנו ולא עמוקה. ולא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונדעה ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, כי קרוב הדבר מאד בפי כל חכם ובער זקן ונער.
ומה עזרת את רבינו הרב באמרך כי לא אמר בלתי על העולם שיהיה אחר שבעת אלפים שנה שהוא העולם שאין בו לא גוף ולא גויה, לדבריך לדעת הרב. ואח"כ אמרת שאחר תחה"מ יחרב וישומם העולם ואח"כ יתחדש. ועוד אמרת הא צדיקים שאינם גמורים שיחיה הקב"ה ישובו לעפרם ואח"כ יקיצו ויעמדו לגורלם. והנך אומר בפיך שאחרי אשר ישומם העולם אלף שנים יקיצו המתים ויעמדו לגורלם. ואמנם כי האמת אתך בזאת ונמצא שהעוה"ב שאחרי תחה"מ יש בו גוף וגויה. והנה דבריך סותרים דברי הרב אשר באת בעזרו ואם לא אמרת שיקיצו המתים ויעמדו לגורלם בלתי על עמידת הנפשות אשר יקיצו לקבל שכרן, אין להעמידה כלל. שהרי אמרו חכמים שאין הנפשות מקבלות שכרן ולא פורענותן לעולם הבא אלא עם הגויות דרך קלקולן או דרך תקונן, כאשר אני עתיד לפרש בעזרת השם.
ואשר הוכחת מן הברייתא הזאת שיש מהצדיקים שחיים לימות המשיח וחוזרים לעפרם, שלא כדרך סברתי ומחשבתי. הנה בארתי כי מתחלה לא דברתי בלתי על תחיית המתים שתהיה לעולם הבא באחרונה. ואף גם זאת כי אילו אמרתי גם על המתים שחיים בימות המשיח לא נואלתי בדברי. והנה הברייתא הזאת היא לי לעדה. ואין לדקדק ממנה שיש צדיקים שחיים לימות המשיח ואחר כך חוזרים לעפרם. שלא אמרו צדיקים גמורים שעתיד הקב"ה להחיות אלא מתים שעתיד הקב"ה להחיות לימות המשיח אינם חוזרים לעפרם. והאמנם גם לדעת ספריכם, הכתוב בהם צדיקים גמורים, אין להוכיח זאת משם, שלא אמרו צדיקים גמורים לומר שיש צדיקים שאינם גמורים שחיים לימות המשיח וחוזרים לעפרם, אלא לומר לך שאין חיים לימות המשיח אלא צדיקים גמורים בלבד. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר יש. דגרסינן בפרק שני דייני גזלות (כתובות קי"א ע"א) ונשאתני ממצרים וגו' אמר קרנא דברים בגו יודע היה יעקב אבינו ע"ה בעצמו שצדיק גמור היה ואם מתים שבחוצה לארץ חיים מפני מה הטריח את בניו שמא לא יזכה למחילות, כיוצא בדבר אתה אומר וישבע יוסף את בני ישראל לאמר וגו' א"ר חיננא דברים בגו יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה ואם מתים שבחוצה לארץ חיים מפני מה הטריח את אחיו שמא לא יזכה למחילות. ומדאמרינן יודע היה יעקב אבינו בעצמו שצדיק גמור היה וקאמר נמי יודע היה יוסף שצדיק גמור היה ש"מ דצדיקים שאינם גמורים אינן חיים לימות המשיח. ועוד שהרי הפסוק עצמו אשר למדנו ממנו למתים שחיים לימות המשיח שאינם חוזרים לעפרם מוכיח. שעל כל המתים שחיים לימות המשיח הוא אומר שנאמר כל הכתוב לחיים בירושלם.
וכתבת ואיך יעלה על לב איש לקחת דברי ההגדה כפשטן והפסוקים כצורתן, והנה אמרו רבותינו העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה, ובמקום אחר אמרו שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מלויתן לעוה"ב, וכמה ראיות המראות שהעוה"ב יש בו אכילה ושתיה, אם כן דבריהם סותרים זה את זה לאשר שומע אמרי א-ל ומחזה האמת בעין לבו [לא] יחזה. עד הנה דבריך. ומי יתן ידעתי מה יקחך לבך ורעיונך או מה ירמזון עיניך. אם להוציא את הפסוקים והמדרשות המוכיחים שהעוה"ב יש בו תחה"מ מפשטן. וחלילה לך מדבר כדבר הזה לפני כל מבין וחוזה כי האמנם התלמוד מלא על כל גדותיו ראיות ברורות על העוה"ב באחרונה שהוא סוף מתן שכרן של צדיקים ופורענותן של רשעים שיש בו גוף וגויה, וחלילה לכל ירא אל"ים מגעת בו. והאמנם כי כל המדרשות המוכיחין על העוה"ב שיש בו אכילה ושתיה, הואיל ונמצא שאמרו רבותינו בפירוש שהעולם הבא אין בו אכילה ושתיה, יש להוציאן מפשטן ולפרש האכילה ושתיה האמורה בהן לשון משל לומר שהם נהנים מזיו השכינה, כאשר פירשו רבותינו את הדברים במקומם. אבל איך לא נעמיד את הדברים המוכיחים על תחיית המתים לעולם הבא כמשפטן, אחרי אשר לא מצאנו ראיה ברורה להוציאן מפשטן, דבר גדול או דבר קטן.
ברם זכור אותו האיש לטוב ורבנו סעדיה גאון שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שכתב בספר האמונות (מאמר שביעי) בדברו על הנבואות הצפונות, על הדברים הראוים להעמידם כמשפטם ועל אשר הם ראוים להוציאם מפשטם, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו אלא מפני אחד מארבעה פנים. הפנים הראשונים אם פשוטו שלפסוק דוחה דבר שאחד מחמשת הרגשים מעידים עליו. כענין שנאמר בחוה כי היא היתה אם כל חי, ואנו רואים כמה בעלי חיים שלא נולדו מחוה. והפנים השניים בזמן שפשוטו שלפסוק דוחה דבר שהדעת מעיד עליו כענין שנאמר (דברים ד') כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא אל קנא, ואי אפשר להעמידו כפשוטו לפי שהאש גוף ומופתי החכמה מעידים שאין הקדוש ברוך הוא גוף. הפנים השלישיים כגון שני כתובים המכחישים זה את זה כענין שנאמר (שם ו') לא תנסו את ה' א-להיכם וכתיב (מלאכי ג') ובחנוני נא בזאת. והפנים הרביעיים בזמן שההלכה מכחשת פשוטו של פסוק. כענין שנאמר (דברים כ"ח) ארבעים יכנו לא יוסיף ובאה הקבלה וגרעה אחת. אבל כל דבר שאין בו אחד מארבעת פנים האלה אין ראוי להוציאו מידי פשוטו כלל. שאם אתה בא להוציא פסוק אחד מידי פשוטו ללא דבר גם כל התורה כולה נוכל להוציאה מפשוטה ונמצאו כל המצוות בטלות. לפיכך אין ראוי להוציא את המקראות הכתובים בתחיית המתים מידי פשוטן לפי שהאומרם גוזר ויכול לקיים. עד כה דבריו ז"ל בדרך קצרה. ומה נעמו מאמריו ומה צדקו דבריו בעיני כל משכיל דורש את א-להים.
ועוד תמהני על דבריך באמרך "ואיך לקחת את הדברים כפשטן והפסוקים כצורתן". ולדבריך אשר העמדת תחה"מ בגויתם בימות המשיח בלבד, מה לך להוציא את הפסוקים אשר הבאתי באגרתי הראשונה מפשטם, היה לך להעמידם כצורתם וכמשפטם ולהעמידם בימות המשיח לפי סברתך ומחשבתך אשר העמדת דברי הרב בעולם הבא באחרונה ותחיית המתים בימות המשיח בלבד.
ואשר אמרת ואמנם אם רוח המושל תעלה עליך לא הגדלת פיך לדבר מלבך דברים שאין לך בהם קבלה מפי רבך כל שכן בדברים שאפי' החכמים הקדמונים והגאונים לא ירדו לתכלית אמיתת העתידות, יען כי הם סודות ואינן מפורשות ככל הצורך בספרי הנבואות לדעת האמת כמה ימי שני ימות המשיח וכמה יהיה בין ימות המשיח ותחה"מ וכמה יהיה בין תחיית המתים והעולם הבא, ומה יעשו החיים בינתיים. עד הנה דבריך. ושמעתי כאלה רבות להחשיך הרואות בארובות ולומר הנה השם עושה ארובות. אך התהלכו לבם עתה בחשכה, כי אין יודע מתי ואֵיכה. ומה המסכה הנסוכה. כאילו רוחי הוא קבצם ופי לבדו ציו0ם. הלא בכל הארץ יצא קו0ם. ובקצה תבל מליהם ולשמש שם אהל בהם. כי האמנם לא דברתי דבר אשר איננו בפי הכל ערוך, בעולם שכלו ארוך, יהא מכירו ברוך. ומה לנו למתי ועד מה ואיכה וכמה.
ואשר אמרת "ואחרי שנעלמה ממך תושיה ולא ידעת על איזה עוה"ב אמר הרב שאין בו גוף ולא גויה, היתה תהלה לך דומיה". ועתה האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה מלבבי. אתה עתה ברוך ה', כמה חכמה ובינה השמעת, ותושיה לרוב הודעת. ונפלאתי הפלא ופלא על דבריך באמרך "היתה תהלה לך דומיה עד דרשך וחקרך אחרי הדברים מפי זקן ורב משכיל דורש את א-להים". ואתה לא הודעתני וגם אנכי לא ידעתי מי הוא זה ואי זה הוא. ומי יתן ידעתי ואמצאהו. כי הנה יוצר הרים ובורא נגוהים השקיף משמי גבוהים לראות היש משכיל דורש את א-להים. והנה הכל סר יחדיו נאלחו ושמי נכוחות כעשן נמלחו. ויאבדו אנשי אמונה וקִימם נכחד, אין עושה טוב אין גם אחד. ואתה אמרת ידעתיהו בשם מעלה מעל גבוה שומר ועליהם גבוהים זקן משכיל דורש את א-להים.
ואשר אמרת "כי האמנם יש בהם סודות נפלאים ונכסים ונעלמים מעיני רבים חכמים, ונגלים לברי לבב משכילים". אחי, יהי לך אשר לך, שלי שלי ושלך שלך. יהי לך לבדך ואין לזרים את0ך, ויחדלו הקולות והברד ומטר ארצה לא יתך. ומה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטח0נו, ולבות הולכי תום באור דבריכם תבחנו. לחוד חידות ולשאת משלים, ותלעגו ואין מכלים. שובו נא אל ילין און בקרבה, ושובו עוד צִדקי בה. לֵאור באור החיים כי טוב וכי תאוה הוא לעינים. ונחמד עץ הדעת להשכיל ולדרוש ולחקור, אי זה הדרך יֵחלק אור.
מנין לתחיית המתים מן התורה. באברהם אבינו הוא אומר (בראשית י"ג) כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, וכי היכן מצינו שנתנה ארץ ישראל לאברהם והלא כשמתה שרה אשתו בקש מקום לקברה ולא מצא עד שלקחו בארבע מאות שקל כסף, אלא מכאן לתחיית המתים מן התורה. וכן ביצחק הוא אומר (שם כ"ו) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, וכי היכן מצינו שניתנה ארץ ישראל ליצחק והלא כבר נאמר (שם) ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים, אלא מכאן לתחה"מ מן התורה. וכן ביעקב הוא אומר (שם כ"ח) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, וכי היכן מצינו כן והלא בקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שלקחו במאה קשיטה, אלא מכאן לתחיית המתים מן התורה. ואומר (דברים א') ראה נתתי לפניכם את הארץ וגו' עד אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם. ואומר (שם י"א) ולמען תאריכו (ימיכם) [ימים] על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, ואומר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, ואומר אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם לכם לא נאמר אלא להם (ספרי, סנהדרין צ' ע"ב) ואומר (שם ל"ב) אני אמית ואחיה, יכול מיתה באחד וחיים באחד כדרך שהעולם נוהג תלמוד לומר מחצתי ואני ארפא, מכאן לתחית המתים מן התורה (ספרי, סנהדרין צ"א ע"ב).
מן המקרא מנין. הרי הוא אומר (שמ"א ב') ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל (ר"ה י"ז ע"א). ואומר (ישעיה כ"ו) יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר. ואומר (שם מ"ב) ירונו יושבי סלע מראש הרים יצוחו ואלמלא תרגומיה דהאי קרא לא הווה ידענ' מאי קאמר. ואומר (יחזקאל ל"ז) והעליתי אתכם מקברותיכם עמי. ואינך יכול לומר שעל המתים שהחיה יחזקאל הוא אומר, שהרי הפסוק הזה אחר שהחיה יחזקאל את המתים נאמר לעתיד לבא. ואומר (הושע ו') יחינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.
מן הכתובים מנין. שנאמר (תהלים ע"ב) ויציצו מעיר כעשב הארץ. ואומר (שם ק"ד) תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה. ואומר (שם נ') יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, וכדאמר ליה רבי לאנטונינוס (סנהדרין צ"א ע"ב). ואומר (שם) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. ואומר (שם ס"ח) אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים. ואומר (דניאל י"ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו. ואומר (שם) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. ואם לחשך אדם לומר כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה (איוב ז'), אמור לו מי שלבו נוקפו אומר כן שהרי אמרו חכמים (ב"ב ט"ז ע"א) מכאן שכפר איוב בתחיית המתים. ואין ללמוד מאיוב כי במרירות לבו פצו שפתיו ועתקו מליו, ובעת הובא בפלילי נסיון נטיו רגליו עד שבקש להפוך הקערה על פיה. ואם תאמר כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת כי החיים יודעים שימותו וגו' גם אהבתם גם שנאתם וגו' (קהלת ט') הרי אמרו חכמים כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת כדרב יהודה אמר רב דאמר מאי דכתיב הודיעני ה' קצי וכולה מלתא כדאמרי' בפרק במה מדליקין (שבת ל' ע"א). והמתים אינם יודעים מאומה בעודם מתים וחלק אין להם עוד לעולם, לעולמן של מתים. ואל תתמה, שהרי נאמר (ר"פ משפטים) ועבדו לעולם ואמרו חכמים (קדושין ט"ו ע"א) לעולמו של יובל. וכן בשמואל הוא אומר (שמ"א א') וישב שם עד עולם, לעולמו של לוי (יובל). הא למדת שלא דבר שלמה כל הדברים האלה אלא כנגד הכופרים בתחה"מ שאומרים כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת ושאר הדברים. תדע שהרי תחלת הדברים מוכיחים על סופם שנאמר (קהלת שם) וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים, ומה הם אומרים, כי מי אשר יחובר אל החיים יש בטחון ושאר הדברים. הרי נתברר לך שלא דבר שלמה אלא לדברי הכופרים בתחיית המתים וקרא את דבריהם רע והוללות. למדנו לתחיית המתים מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים.
מדברי סופרים מנין. דאמרינן בגמרא (צ' ע"ב) שאל[ה] גלופטרא (מלכא) [מלכתא] את רבן גמליאל ידענא דחיי שכבי אלא כשהן עומדין בלבושיהן הן עומדין או ערומין הן עומדין אמר (ליה) [לה] ק"ו מחטה. ואמרינן נמי (שם) אמר ליה קיסר לרבן גמליאל אמריתו דחיו שכבי הא קא הוו עפרא ועפרא מי קא חי ומשל לו משל לשני יוצרים אחד יוצר מן הטיט ואחד מן המים וכו'. וכן נמי (צ"א ע"א) אמר ליה ההוא מינאה לר' אמי אמריתו דחיי שכבי והא קא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שבנו לו עבדיו פלטרין גדולים במקום שאין עפר ואין מים וכו'. ומכלהו הני שמעתתא שמעינן דתחה"מ האמורה בכל מקום בתחיית הגופות והנפשות היא. ואמרינן נמי (צ"ב ע"א) מתים שעתיד הקב"ה להחיותם אינן חוזרין לעפרן. הא למדת שתחה"מ האמורה בכל מקום אינה אלא החזרת הנפש לגוף. ועוד מדאמרינן העוה"ב אין בו לא אכילה ושתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן, ואם אין הנפשות עם הגויות חיות מפני מה הוצרכו לומר שאין בו כל אלו היה להם לומר שאין בו גוף, ונמצאו כל אלו בטלין מאליהן כמו שביארנו בתחלת האגרת הזאת. ואמר ליה אנטונינוס לרבי (צ"א ע"א) יכולין גוף ונשמה לפטור את עצמן מן הדין גוף אומר נשמה חטאת וכו' ומשל לו משל למה הדבר דומה לחגר וסומא שהרכיב הסומא את החגר על כתפיו והוליכו למקום הבכורות ואכלו בא בעל הפרדס ודן אותם דרך קלקולן אף הקב"ה מביא את הנשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד. וגרסינן בראש השנה (ט"ז ע"ב) תניא ב"ש אומרים שלוש כתות באות ליום הדין אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינונים, של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא ושל רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם שנא' ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם בינונים יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין שנא' והבאתי את השלישית באש וגו' ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל ובית הלל אומ' ורב חסד מטה כלפי חסד ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי ועליהם נאמרה כל הפרשה כולה עד דלותי ולי יהושיע. פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונדונין שם שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים שנא' ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. וכל הראיות הללו כלן מעידות על הגויות שהן חיות.
אך אמנה יש מהן שיוכל אדם להעמידן לימות המשיח בתחה"מ אשר תהיה בימים ההם. ואם יש מי שאינו מודה בה וסומך על מה שאמרו חכמים (צ"א ע"ב) אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, לא זה הדרך ולא זו העיר. שלא אמר שמואל כן לבטל נסים שעתידים להיות באותם הימים והזמנים ההם לפי צורך השעה והמקום אלא לומר שאין מנהגו של עולם משתנה לגמרי כענין שנא' (ישעיה ל') והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כדאיתא בפרק חלק (שם). שאם אי אתה אומר כן נמצאת אומר שאין רוח הקדש שורה על ישראל בימות המשיח ואין לשון ים מצרים נבקע לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים, וכן כמה נסים שעתידים להיות בימים ההם מה תהא עליהם. ואם תאמר שאין רוח הקדש ובקיעת הים חדוש הואיל והיו כן ביציאת מצרים ובכניסתן לארץ בעברם את הירדן, א"כ מאי אלא שעבוד מלכיות בלבד. אטו ביציאת מצרים ובכניסתם לארץ שעבוד מלכיות מי הוה. ועוד הלא מצאנו תחה"מ בזמן שבית המקדש קיים, כגון בן השונמית וכיוצא בו. וכן לאחר חרבן הבית בראשונה מצאנו תחיית המתים על ידי יחזקאל, לדברי האומר (צ"ב ע"ב) אני מבני בניהם, ועל ידי כמה חכמים שהיו אחר חרבן בית שני כגון מעשה דמגלה (ז' ע"ב) ומעשה דאנטונינוס ורבינו הקדוש (ע"ז י' ע"ב) וכהנה רבות. הא למדת שלא אמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד לבטל נסים שעתידין להיות בימות המשיח.
ומעתה נשיב לענין הראיות שאמרנו שיש להעמיד מקצתן לימות המשיח ומקצתן אין להעמידן אלא לעוה"ב כאותה ששנינו ואלו שאין להם חלק לעוה"ב הכופר בתחה"מ ואמרי לה האומר אין תחה"מ מה"ת, ואמרי' בגמ' וכל כך למה ותאנא לפי שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, הוא כפר בתחה"מ לפיכך לא יהא לו חלק בתחה"מ. הא למדת שהעוה"ב השנוי כאן במשנתנו הוא תחה"מ, ואי אתה יכול לומר שהעוה"ב השנוי כאן זהו ימות המשיח, דאם כן מתי אומות העולם מאי בעו התם, דהא דייקינן עלה בגמ' (ק"ה ע"א) בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי הא שאר גוים אחריני אתו. אלא ודאי שמע מינה שהעולם הבא השנוי במשנתנו זהו העולם הבא באחרונה שמשלמים בו שכר לצדיקים ונפרעים בו מן הרשעים וש"מ דאית ביה תחיית מתים כדברירנא.
ועוד מדקתני עלה (ק"ז ע"ב) דור המבול אין להם חלק לעוה"ב ואין עומדין בדין אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב אבל עומדין בדין וכו' עד בעדת צדיקים אין עומדין אבל עומדין הן בעדת רשעים, ואי בימות המשיח הני כלהו מאי בעו התם אי לימא לאיתדוני מי איכא דינא אלא יום דינא לעלמא דאתי. וגם הרב מודה בה בהלכות תשובה בפרק שמיני שאין מתן שכרם של צדיקים ופורענותן של רשעים לעולם הבא.
ועוד תניא (חולין קמ"ב ע"א) ר' יעקב אומר אין כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה ומתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ובשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימים של זה אלא למען ייטב לך לעולם שכלו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך. הא למדת שהעולם שכלו ארוך ואין לו הפסק יש בו תחיית המתים.
ועוד ראיה לעוה"ב שיש בו תחה"מ מדדרשינן (צ' ע"ב) מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר הכרת תכרת הכרת בעולם הזה תכרת בעולם הבא. ואמר ר' יהושע בן לוי (צ"א ע"ב) מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר עוד יהללוך סלה הללוך לא נאמר אלא יהללוך וקיימא לן דלעולם הבא קאמר דאמר רבי יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה הללוך לא נאמר אלא יהללוך. הא למדת שהעולם הבא יש בו תחיית המתים. ואי אתה יכול לומר שתחיית המתים האמורה כאן אינה אלא תחיית הנפשות, שהרי הנפשות לא מתו כדי שיקראו חייהם תחיית המתים. ואם תאמר תמות נפשי עם פלשתים (שופטים ט"ז) וכהנה רבות, משם ראיה שהרי יציאת הנפש מן הגוף קרויה מיתה וכשם שיציאתה מן הגוף קרויה מיתה כך חזרתה לגוף קרויה חיים. ונמצאת למד שאין תחה"מ אלא החזרת הנפשות לגופות. וגם אינך יכול לומר שכל זמן שהנפש כלואה בגוף חשובה כמת ובזמן שפורשת מהגוף היא חיה וזו היא תחה"מ, שאם הדבר כן נמצא העוה"ב לכל אדם משעת מיתתו, והדבר ידוע שחיי העוה"ב אין להם הפסק ולא גרעון והן הן סוף השכר כלו. וגם הרב מודה בה בהלכות תשובה בפרק תשיעי. וא"כ תחיית המתים האמורה על הגויות בכל מקום מה תהא עליה.
ועוד שהרי הדבר ידוע ומפורסם שפורענותן של רשעים ומתן שכרם של צדיקים אינם אלא לעוה"ב, כאותה ששנינו (אבות פ"ד מכ"א) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. ועוד אמרו של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם הבא. ועוד אמרו (צ"ט ע"א) וכל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל עוה"ב עין לא ראתה א-להים זולתך יעשה למחכה לו. ועוד אמרו (ברכות י"ז ע"א) העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו'. ותנן נמי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ובכמה דוכתי אמרינן (כתובות ק"ג ע"ב) יצתה בת קול ואמרה ההוא כובס מזומן לחיי העוה"ב. ואמרינן נמי (ע"ז ו' ע"ב) קטיעא בר שלום מזומן לחיי העוה"ב. הא למדת שמתן שכרם של צדיקים אינו אלא לעוה"ב. וכן פרעון הרשעים אינו אלא לעוה"ב דדרשינן הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב. ותנן נמי אלו שאין להם חלק לעוה"ב וכו' וכהנה רבות. הא למדת שפרעון הרשעים אינו אלא לעוה"ב. וגם הרב נ"ר מודה בה בהלכות תשובה בפרק שמיני. והואיל ומתן שכרם של צדיקים ופרעון הרשעים לעולם הבא הוא אי אתה יכול לומר שאין בו תחה"מ, שהרי אמרו חכמים שאין הגוף והנשמה נדונים אלא כאחד דרך קלקולם כדמברר הא דאמר ליה אנטונינוס לרבי יכולין גוף ונשמה לפטור עצמן מן הדין וכו'. ועוד מן האמור בברייתא האמורה בראש השנה (י"ז ע"א) גופן כלה ונשמתן נשרפת וכו' אתה למד שהגוף והנשמה נדונים. ועוד שהרי אמרו חכמים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, ומשם יש להוכיח שיש בו גוף וגויה כאשר פרשנו למעלה פעמים רבות.
ואין לומר שאחרי חיות הגופות לעוה"ב ימותו שנית, שאם אתה אומר כן אין זה עולם שכלו ארוך, והכל מודים שחיי עוה"ב אין להם הפסק ולא גרעון. ועוד שהרי אמרו חכמים לענין פרעון של הרשעים שהוא לעוה"ב בגוף וגויה שאין לו הפסק, כמאמרם (ר"ה שם) יורדים לגיהנם ונדונים בה לדורי דורות שנא' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה וכו' ולא עוד אלא שגיהנם כלה והם אינם כלים שנא' וצורם לבלות שאול, והדבר ידוע (ק' ע"ב) שמדת הטובה מרובה ממדת הפורענות. ועוד שהרי אף על המתים שחיים בימות המשיח אמרו חכמים שאינן חוזרים לעפרם, ואין צריך לומר על המתים שחיים לעוה"ב הנקרא עולם שכלו ארוך. ועוד אם תאמר שיש מיתה אחר חיי העוה"ב אותם מתים עצמם שאמרו חכמים שחיים בימות המשיח ואין חוזרין לעפרן מה תהא עליהם ואי אתה יכול לומר שיש להם זמן קצוב, שהרי אמרו (צ"ב ע"א) מה קדוש לעולם קיים אף צדיקים לעולם קיימין. והקדוש ברוך הוא אין לו זמן קצוב. ותנ' נמי אבל לעתיד לבא מה הוא אומר בלע המות לנצח.
וראיה נמי ליום הדין שאינו אלא בתחה"מ מהא דתנן (אבות ספ"ד) הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון. הא למדת שתחה"מ היא תחיית הנפשות והגופות כאחת שהרי אמרו הילודים למות והמתים להחיות, ונמצא שאין עמידת הנפשות בגופות קרויה מיתה ונמצא שתחה"מ אינה יציאת הנפש מן הגוף אלא חזרתה לגוף אחרי הפרדה היא הנקראת תחה"מ שהרי אמרו הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון לומר שאחרי הולדם הם מתים ואחרי מיתתם הם חיים ואחרי חייהם הם נדונין. וכיון שנתברר שעולם הנפשות שהוא בין שעת מיתה לתחה"מ יש לו הפסק ואין זה סוף השכר כלו והטובה האחרונה שאין לה הפסק שהרי יש תחה"מ אחריו ונתברר שמתים שחיים לימות המשיח אינם חוזרים לעפרם, וגם נתברר שהעוה"ב שאחרי ימות המשיח הוא עמידת הנפשות והגויות לדין כאחד ונתברר שאין מיתה לצדיקים אחר חיי העולם הבא, אם כן העולם הבא שאין בו לא גוף ולא גויה שמשלמין בו שכר לצדיקים ונפרעין בו מן הרשעים והוא סוף השכר כלו והטובה האחרונה שאין לה הפסק ולא גרעון, מי הוא זה ואי זה הוא ומי יתן ידעתי ואמצאהו. ואי זה הדרך ישכון אור תעצומו ושחר תבונתו אי זה מקומו. הן קדם אהלוך ולא אראנו אחור ולא אמצאנו. לא נודעה תמונתו באיים ולא תמצא בארץ החיים. תהום חכמה אמר אין לאל ידי וים בינה אמר אין עמדי. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה, טובת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה.
<h2>דף קיב.</h2>
ובענין אנשי עיר הנדחת אשר כתב גבירי ואדירי כי התבוננו גבירי ואדירי בכל ספריהם ולא מצאו שם שמו של רבי יוחנן בכל השמועה. תמהתי מאד איך נפל דבר גדול כזה מספריכם, כי האמנם לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך, והנה כל הספרים אשר לנו חדשים גם ישנים הנשארים מימות הגאונים וכלים מכלים שונים. לא נפל שמו של ר' יוחנן מאחד מהם. ומקצתם שהיו באוצרותיו של אדוננו הנגיד ה"ר שמואל הנגיד רי"ת והיו אחריו לפני הרב רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש, גם הם נמצא בהם כדברי.
והנני כותב נוסח השמועה כאשר היא להיותה מצויה לכל איש אשר מלאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. היכי עבדינן אמר רב יהודה דנין וחובשין אמר ליה עולא א"כ נמצאת מענה את דינן אלא אמר עולא דנין וסוקלין ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף איתמר ר' יוחנן אמר דנין וסוקלין ורבי שמעון בן לקיש אמר מרבין להן בתי דינין איני והא אמר רב חמא בר יוסף א"ר אושעיא והוצאת וגו' איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כלה לשעריך אלא מרבין להם בתי דינין ומעיינין בדינייהו ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרינן להו לדינייהו וקטלינן להו. עד כה סוף השמועה. וספרים שנפל שמו של ר' יוחנן מהם טעות סופר גרמה להם. והדין נותן לתלות את הטעות בחסר ולא ביתר לפי שדרך הטועה והשוכח לחסר ולא להוסיף.
וכתבת בענין נשי עיר הנדחת דקשיא לי הני נשי דמחייבי היכי דמו אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו אי דלא עבדי עבודה זרה אמאי נהרגין טוביה חטא וזיגוד מינגד. ובעי מר לתרוצי "לדברי רבינו הרב כיון דסבירא ליה דקטנים בני רשיעי ישראל נהרגין כדאמרינן לקמן כל שכן נשי העובדים שהודחו עמם דכל מקום שצוה הכתוב להרוג את הטף צוה להרוג את הנשים כמו שמצינו בעדת קרח ובאנשי יבש גלעד". והא ודאי תמיהא טובא. דאטו מעשה דקרח ומעשה דאנשי יבש גלעד לדורות כתיבי. הוראת שעה היתה וליכא למילף מינה לדורות. ובכמה דוכתי (פסחים פ"ב ע"ב, יומא ס"ט ע"ב, יבמות ל"ה ע"א, כתובות ט"ו ע"א—ע"ב, סנהדרין ע"ח ע"ב פ' ע"ב, ע"ז כ"ד ע"ב, הוריות ו' ע"א, זבחים ק"ח ע"ב קי"ט ע"ב, מנחות נ' ע"א—ע"ב, תמורה ט"ו ע"ב, פרה פ"ז מ"ו) פרקינן הוראת שעה היתה. וכל שכן דמעדת קרח ליכא למילף כלל, דמיתה בידי שמים שאני. והרי אמרו חכמים (שבת ל"ב ע"ב) בעון נדרים בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים. ואי כדקאמר מר, ניקום ונילף מינה למיעבד בה מעשה. והוא הדין נמי גבי מעשה דאנשי יבש גלעד ומעשה גבעונים גזרת שעה היתה. שכן ב"ד מכין ועונשים שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך (סנהדרין מ"ו ע"א) ואי הויא מילתא כדקאמר מר ניקום ונילף מינה לדורות.
ומאי דקאמר מר ויש לומר לעולם דעבדו הני נשי ע"ז ולאו היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו כלומר שאין דנין אותן כדין אנשי עיר הנדחת דאילו אנשי עיר הנדחת צריכים שידיחום שני אנשים ולא נשים וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד ואלו הנשים אעפ"י שלא היו להן התראה או שהודחו מעצמן הורגין אותן לפי חרב מפני שהן היו עיקר לסייע ידי עוברי עברה והן הנה היו סבה לאנשים הנדחים כי מי גרם לאנשים שישבו בעיר חברת הנשים וכיון שהודחו עמהן נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה וכן נמי אמרינן גבי נכסי צדיקים שבתוכה שהן אובדין דמי גרם לצדיקים שידורו שם נכסיהם לפיכך יאבדו. הני נינהו מילי דמר. ולא ידענא מנא ליה למר לשוויי חילוק בין אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. והא כתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (פסחים מ"ג ע"א). ועוד דאי לאו האי קרא הוה יכלינן לחיובינהו לנשים בחיובא דגברי, ואלא מר קא בעי לאחמורי עליהו טפי. ותו דהא לא שנא אנשים העובדים ולא שנא נשים העובדות כלהו בכלל יושבי העיר נינהו ומהתם הוא דאתיא לן וכי כתיבא התראה והדחת שני אנשים איושבי העיר כתיבא דכתיב יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר ודרשינן בגמרא לאמר מלמד שצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד. דאלמא כולהו יושבי העיר בעו שני עדים והתראה.
ודקאמר מר טעמא מפני שהן היו עיקר לסייע ידי עוברי עבירה. בשלמא אי הוה לן ראיה לפלוגי בין אנשים לנשים הוה איכא למימר טעמא כדקאמר מר אלא מאחר דלא פליג רחמנא בינייהו היכי ניקום אנן וניפלוג מהאי טעמא לחיובי נשים פטורות. ודקאמר מר נמי וכיון שהודחו עמהם נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה. אטו יושבי העיר מי לא כתיבא בהו התראה כדברירנא. ואי לא כתיבא איושבי העיר היכא כתיבא. ודקא מדמי לה מר נמי לנכסי צדיקים שבתוכה, לא דמי כלל דשאני בני דעה דחס רחמנא עלייהו.
וכתב גבירי ויקירי ואשר הגדלת להפליא על דברי רבינו הרב דקאמר מכין את הטף לפי חרב באמרך חלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב, והשיב גבירי ויקירי למה תשתומם ותשתאה פקח עיניך וראה בעדת קרח אשר ירדו הם ונשיהם ובניהם הנסמכים עמהם וטפם חיים שאולה והתבונן באנשי יבש גלעד שבשביל האנשים שחטאו שלא באו אל ה' המצפה הכו הטף והנשים ואם אנשים חטאו טף ונשים מה חטאו וכן בשאול כתיב יותן לנו שבעה אנשים מבניו ואם שאול חטא בניו הבאים אחריו מה חטאו אלא חומר הוא שהחמיר השי"ת בעבודה זרה ושבועה וחילול השם להחרים ולהשמיד הכל למען ישמעו ויראו הנשארים כי יש לך אדם שבנו קטן חביב עליו מגופו וכן מצינו בבן סורר ומורה נדון על שם סופו. עד הנה דבריך. וכבר ברירנא דהנך כולהו גזרת שעה הוו וליכא למילף מנייהו לדורות.
וכתבת ועוד בר מן דין ומן דין הלא נמצא כתוב בספרי דבי רב הכה תכה את יושבי העיר ההיא מכאן אמרו אין מקיימין את הטפלים דדריש את ריבויא ואע"פ שיש ספרים שכתוב בהן מקיימין את הטפלים דמשמע דדייק יושבי אולי בספרו של רבינו הרב נמצא כדבריו, ועוד הא אשכחן בהדיא בברייתא דסנהדרין בפרק בתרא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא דרבי אליעזר סבר קטנים בני רשיעי ישראל נהרגין ור' עקיבא סבר אין נהרגין ואולי נראה בעיני רבינו הרב לפסוק כר' אליעזר משום דקאי ר' שמעון כוותיה דסתם ספרי ר' שמעון. עד כה דבריך.
וגם אמנה אם יש ספרים שכתוב בהן מכאן אמרו אין מקיימין את הטפלים י"ל שנמצא בספרו של הרב כתוב כן אפילו הכי איכא לאקשויי עלה כדבעינן למימר קמן. ותמיהא לי מאי סייעתיא דמר מברייתא דסנהדרין ואדרבה מהתם איכא למילף דקטנים בני רשעי ישראל אין נהרגין דקיימא לן (סדר תנאים ואמוראים סט"ו) דרבי אליעזר ורבי עקיבא הלכה כרבי עקיבא. ומהתם נמי איכא למשמע דמקיימין את הטפלים גרסי' בספרי דבי רב, דהא קי"ל (פ"ו ע"א) סתם מתני' ר' מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי ר' שמעון וכולהו אליבא דר' עקיבא, ואי אמרת אין מקיימין קתני קשיא דר"ע אדר"ע, ואע"ג דאיכא למימר תרי תנאי אליבא דר"ע, הא ודאי שינויא דחיקא הוא, ואפילו כי לא הוה איכא נוסחי דאית בהו מקיימין, וכל שכן השתא דאיכא נוסחי דאית בהו מקיימין. ותו דאפילו תימא אין מקיימין גרסי' ותרי תנאי אליבא דר"ע, מסתברא כמאן דקתני בתוספתא אליבא דר"ע קטנים בני רשעי ישראל אין נהרגין, דסוגיין כותיה בפרק ארבע מיתות דקא דייקי' התם הא לכל דבריהם זה וזה שוין כדברירנא באגרתא קמייתא וכדבעינן למימר קמן. ותו מדמתמהינן בריש פרקא דבן סורר ומורה היכא אשכחן דחייב רחמנא קטן דהכא ליבעי קרא למפטריה, ואם איתא אמאי לא פרכינן ולא והא איכא אנשי עיר הנדחת. ותו דאפילו לר' אליעזר דאמר נהרגין ליכא למילף מינה לנשים כלל, דאיכא למימר קטנים הוא דנהרגים משום דכי גופא דאבוהון דמו וכנכסיה דמו דהא לא תליא קורבא דידהו במילתא אחריתי אבל נשים דלא תליא קורבא דידהו אלא באישות ואי בעי מגרש לה ואזלא לה קורבא דידהו מיד לא מתקטלי.
ואשר הקשיתי באגרתי הראשונה על דברי הרב מההיא דאמרי' בפרק ארבע מיתות הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן התם הא לכל דבריהם זה וזה שוין, וקא מקשי מר "ותסברה דלכל דבריהם דקתני דוקא הוא והא איכא תו ארבעה דברים בין יחיד לרבים דרבים צריכים שידיחום שני אנשים ומאותה העיר ומאותו שבט משא"כ ביחיד הניסת אלמא כל לאו דוקא". ותמיהא לי מילתיה דמר טובא. אדמקשי מר לדידי ליקשי ליה גמרא דפרק ארבע מיתות דקא מותיב אביי מינה תיובתא ולא פרכינן ליה ותסברה דכללא הוא והא איכא ארבעה דברים. אלא מאי אית לך למימר כי קא מפליג בין יחיד לרבים במילתא דאפיק רחמנא יחיד מכלל רבים או רבים מכלל יחיד ואלו הנך ארבעה דברים מאי קולא אית בהו אי לימא דגבי רבים לא מיחייב בההיא מילתא גופה דמחייב בה יחיד עד דאיכא הנך ארבעה דברים ומי איכא כי האי גוונא הא ודאי כי ליכא הנך ארבעה דברים כי דינא דיחידים דיינינן להו. וכי תימא היינו קולא דכי איכא הנך ארבעה דברים מיפטרי מחיוב חמור דיחידים מאי היא דמעיקרא בסקילה והשתא בסייף, הא קתני לה בהדיא וחומרא נמי ליכא אלא לענין ממון דמעיקרא ממונן אבד וההיא נמי (ד)הא קתני לה בהדיא, לדידי נמי לא קשיא כי קא מפליג יחידים למרובים להחמיר או להקל אבל הנך ארבעה דברים לית בהו לא קולא ולא חומרא אלא לענין הנך מילי דתאני להו התם בהדיא ואמטול הכי לא מצי למיתנייהו. אבל לטעמיה דמר ודאי קשיא ולית נגר בר נגרא דיפריקינה.
